ברוב המקרים כאשר בני זוג מתגרשים, מתעורר הצורך לפרק את השיתוף בדירת מגורים שלהם, למכרו, ולחלק את התמורה.
כינוס נכסים הינו הליך למכירת דירתם/ביתם של בני זוג באופן חיצוני, היינו: ביהמ"ש ממנה כונסי נכסים ("שליחי" ביהמ"ש) והם מוכרים את הנכס. החיסרון בכינוס נכסים הינו שהוא עולה לבני הזוג כסף. ברור שכלכלית עדיף לבני זוג להתעלות מעל הויכוחים והמחלוקות ביניהם, ולמכור את ביתם בכוחות עצמם במכירה רגילה בשוק החופשי למרבה במחיר.
אולם ישנם גם יתרונות בכינוס הנכסים, ובמקרים רבים הוא אפילו הכרחי. מדובר במקרים בהם ישנו חשש לצד אחד שהצד השני יטרפד את המכירה או לאור כך שהוא מתגורר בדירה ואינו מעוניין למכור, או לאור כך שהוא מעוניין לקנות בעצמו במחיר "מציאה", או לאור כך שאין כל שיתוף פעולה או אימון בין בני הזוג והם אינם מסוגלים בשום אופן לשתף פעולה למכירת הדירה. במקרים כאלו ברור כי בני הזוג בעצמם לא יוכלו למכור את דירתם, וללא התערבות חיצונית המכירה תסוכל, ועל כן ישנו צורך בכונסי נכסים אשר ימכרו את דירתם עבורם.
ככונסי נכסים מתמנים בדרך כלל עורכי הדין של שני בני הזוג. הם מתמנים ע"י בית המשפט למכירת הבית. הם רשאים לבקש מבית המשפט כל הוראה שהיא הדרושה לצורך המכירה, ואף הוצאת אדם מהבית אם נוכחו שהוא מפריע למכירה.
כונסי הנכסים מזמינים חוות דעת של שמאי בדבר שווי הבית, מפרסמים הודעת כינוס בעיתון, מקבלים ומרכזים את ההצעות שהתקבלו מקונים פוטנציאליים, מקיימים התמחרות בין המציעים שהיא למעשה כמו מכירה פומבית, עד שמתקבל המחיר הגבוה ביותר.
מניסיון שלנו, הדעה הרווחת לפיה מכירה בכינוס מניבה תמורה נמוכה יותר אינה בהכרח נכונה. בכינוסים שאנו עורכים, אנו מגיעים לסכומים יפים ביותר הגבוהים אף מהערכת השמאי. זאת כנראה לאור העובדה שהציבור עדיין תופס מכירה כזו כמכירה זולה, ולאור העובדה שההתמחרות ככל מכירה פומבית אחרת, הינה אמצעי טוב להגדלת הסכומים, ולאור ניסיונו של כונס הנכסים כמנהל מו"מ למכירה.
שכרם של כונסי הנכסים הינו לכל היותר 4% מתמורת הנכס (אם ישנם שני כונסים, כל אחד מהם מקבל 2%).
הדעה המקובלת הינה שבמכירה ע"י כונסי נכסים בפירוק שיתוף, אין למי מבני הזוג "זכות קדימה" (על אף האמור בסעיף 10 לחוק המקרקעין) ועל בן הזוג המבקש לרכוש את חלקו של משנהו להציע הצעה ולהשתתף במכרז.