מכח סעיף 101 לחוק המקרקעין, כאשר מקרקעין הינם בבעלות משותפת של בני זוג, והם משק חקלאי או בית עסק המתנהלים במשותף, או דירה המשמשת להם מגורים, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר את חלקו לאחר, אלא אם הציע אותו תחילה לבן זוגו.
עקב סעיף זה חלה שנים רבות נורמה לפיה כאשר בני זוג מוכרים בית משותף שלהם, ישנה זכות קדימה לאחד מבני הזוג לרכשה. משמעות זכות הקדימה הינה שבן הזוג אינו מציע הצעה לרכישת הנכס, ואינו משתתף בהתמחרות, אלא כאשר מתקבלת ההצעה הגבוהה ביותר עבור הנכס, הוא משווה את הצעתו וזוכה בעסקה. הדבר הביא לתוצאה לפיה בן הזוג הינו בגדר "צופה מהצד", המביט על שלבי המכירה ומחכה לתוצאתה, ואז לאחר שמתקבלת ההצעה הגבוהה ביותר הוא נכנס לפתע "למשחק", "טורף את הקלפים" בכך שמשווה את הצעתו להצעה הגבוהה וללא התמחרות נוספת הוא זה שזכאי לרכוש את חלקו של בן זוגו בנכס. על כן נוצר מצב שכאשר היה נודע לצידי ג' שמדובר בדירת מגורים של בני זוג שמתגרשים, וישנה זכות קדימה לאחד מבני הזוג, היו נרתעים מלהשתתף במכרז.
לאחרונה החלה מגמה אחרת בפסיקה אשר קובעת כי הוראות הסעיף בחוק המקרקעין המתייחס לזכות קדימה, חלות במצב בו בן זוג אחד מבקש למכור את חלקו בלבד, ואין הוא חל מקום שמדובר במכירת כל הדירה בהליך של פירוק שיתוף.
כיום על פי פסיקה עדכנית, ברגע שבית המשפט מחליט על פירוק השיתוף בנכס המשותף בדרך של מכירה לצד ג' אזי דינם של בני הזוג כדין כל מתחרה "רגיל", וככל שמי מהם חפץ לרכוש את חלקו של משנהו, עליו להשתתף במכרז ובהתמחרות.
הנושא עדיין לא הוכרע ע"י ביהמ"ש העליון, ויש פנים לכאן ופנים לכאן.
