כאשר ישנו סכסוך משפחתי בין בני זוג ישנם נושאים רבים שיש לתת להם פתרונות ומענה. (בין היתר יש לדון במזונות, בנושאי רכוש, בנושא משמורת וכן הלאה). רוב הנושאים הינם בסמכותו של בית המשפט.
לבית הדין הרבני יש סמכות למעשה לדון בנושאי הגירושין בלבד, (ובנושאים אלו יש לו סמכות ייחודית, היינו שהוא היחיד שיכול לדון בנושאים אלו). אלא שהפסיקה המנדטורית קבעה את הלכת "הטפל הולך אחר העיקר", דהיינו שלבית הדין תהיה הסמכות לדון בנושאים "טפלים", כאשר הוא דן "בעיקר".
הלכת "הטפל הולך אחר העיקר" עסקה אך ורק בענייני המעמד האישי (היינו לא כללה נושאים אזרחיים כגון רכוש).
"הלכת הטפל הולך אחר העיקר" התפתחה עוד בשנות החמישים לכדי "הסמכות הנכרכת" המוסדרת בחוק השיפוט לבתי הדין הרבניים.
הרעיון הוא שהסמכות הייחודית של בית הדין היא לדון בתביעת הגירושין אלא שלתביעה זו ניתן לכרוך נושאים נוספים.
לדוגמה, באם אחד מבני הזוג מגיש תביעת גירושין בביה"ד הרבני, הוא יכול לכרוך לתביעת הגירושין נושאים נוספים, כגון: נושאי המשמורת והרכוש, אך לא ניתן להגיש לביה"ד הרבני תביעת רכוש עצמאית.
עניין הכריכה הוא מורכב מאוד, ויש צורך בכריכה "נכונה" (לעניין זה נקבעו כללים בפסיקה), אחרת הכריכה עלולה להיפסל, ואזי הסמכות לא תוקנה לביה"ד באופן ברור.
באשר לחשיבות באם הדיון יתקיים בפני בית הדין או בפני בית המשפט – מאמרים נוספים באתר זה. יצוין רק שישנה חשיבות מכרעת להקדמת התביעה לערכאה הנוחה לבעל הדין – ולכן חשוב להקדים "ולתפוס" את הסמכות.
לכן כבר בתחילת הסכסוך יש להזדרז ולקבוע את האסטרטגיה הנכונה ולהגיש לפיה את התביעות הנכונות לערכאה הנכונה.
