לבית הדין הרבני ישנה סמכות ייחודית לדון בענייני נישואין וגירושין. המשמעות של "סמכות ייחודית" הינה, בין השאר, כי רק לבית הדין הרבני נתונה הסמכות לדון ולהחליט באשר לתוקף נישואין וגירושין.
בין היתר, בית הדין הרבני הוא אשר יקבע חיוב למתן גט, הוא אשר יסדר את מתן הגט, הוא אשר יקבע עבור בני זוג שנישאו – האם נישואיהם תקפים ואזי הם נשואים, ועבור בני זוג שהתגרשו – האם הגירושין תקפים ואזי הם גרושים.
שאלה מעניינת בנושא זה, התעוררה בפני ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים (ת"ע (ירושלים) 44031/03). שם עלתה השאלה האם הסמכות הייחודית של בית הדין הרבני, בענייני נישואין וגירושין, נמשכת גם לאחר מותו של אחד הצדדים.
והמקרה שהיה כך היה: שלוש בנות שאביהן נפטר הגישו בקשה לצו ירושה. בבקשה לצו הירושה הן פרטו (כמתחייב בחוק) את כל היורשים של אביהן. הן ציינו כי מלבדן לאביהן בן נוסף מאשה אחרת.
אמו של הבן הנוסף התנגדה למתן צו הירושה בטענה שהיא והמנוח (אבי הבנות) נישאו כדת משה בישראל אך לא דיווחו של דבר הנישואין לרשויות מסיבות טכניות בלבד (הם רצו לשמור על זכאויות שונות), כך שלמעשה היא נשואה למנוח והיא אמורה לרשת אותו עפ"י חוק.
השאלה היא מי יבדוק האם המנוח היה נשוי לתובעת.
השאלה התעוררה מכיוון שאמו של הבן הנוסף (המתנגדת) פנתה לבית הדין הרבני בבקשה שיכירו בנישואין שלה למנוח וזאת מכיוון שהסמכות הייחודית לדון בענייני נישואין וגירושין נתונה לבית הדין הרבני, ולטענתה הסמכות הנ"ל נמשכת גם לאחר מותו של אחד הצדדים. (ביה"ד קבע כי בני הזוג נשואים).
בסופו של דבר קבע ביהמ"ש שאכן לבית הדין הרבני הסמכות לקבוע בשאלת הנישואין גם כאשר אחד הצדדים נפטר, ולכן הסמכות בעניין זה נתונה לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט.