דירת מגורים

//דירת מגורים

דירת מגורים

באופן רגיל, דירת המגורים נרכשת ע"י שני בני הזוג, בסמוך או לאחר נישואיהם, ממומנת ממקורות כספיים של שני בני הזוג (לרבות: חסכונות, עזרה מהמשפחות, משכנתא), ונרשמת בלשכת רישום המקרקעין ע"ש שניהם. במקרים כאלו אין מחלוקת לגבי שיתוף שני בני הזוג בדירה.
הבעיה הינה לגבי דירת מגורים שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין ונרשמה על שמו, ובני הזוג מתגוררים בדירה שנים ארוכות. האם במקרה של גירושין תהיה זכאית האשה למחצית הזכויות בדירת המגורים?
על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג קודם לנישואין הינם חריג לאיזון המשאבים, ואינם נכללים במסגרת נכסיהם המשותפים של בני הזוג אשר מאוזנים ביניהם. יחד עם זאת נקבע בפסיקה, כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם בנכס כזה מכח הדין הכללי. בן הזוג הטוען לכוונת שיתוף בנכס כזה, חובת ההוכחה עליו שאכן היתה כוונת שיתוף כזו.
בית המשפט בודק את התנהגות הצדדים בקשר לנכס, הסכמותיהם, השקעותיהם בנכס וכל מקרה לגופו.
לגבי דירת מגורים נקבע בפסיקה, כי היא נכס משפחתי מובהק. לכן אמנם אין לקבוע כי עצם קיום הנישואין מקנה שותפות בנכס, אולם יש להקל על בן הזוג הטוען לשיתוף בה.
נקבע בפסיקה כי במקרה של חיי נישואין ממושכים, ואוירת שיתוף במשפחה, יש הסתמכות כלכלית של בן הזוג הלא רשום בנכסים הפרטיים של בן זוגו, מתוך הנחה כי הם חלק מכלל נכסי המשפחה. על כן על הבעלים הרשום להבהיר לבן זוגו כי אין בכוונתו לשתף אותו בנכס הנפרד.
בפסק דין אשר ניתן ביום 12.4.10 (תמ"ש 35790/95) ע"י בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת קיציס) נדון ענין דירת מגורים אשר נרכשה ע"י הבעל טרם הנישואין (במימונו המלא וללא משכנתא), ונרשמה על שמו. בני הזוג חיו יחדיו בדירה 16 שנים, והאשה טוענת לזכויות בדירה. לטענתה הדירה נרכשה בסמוך לנישואין על מנת שתשמש את המשפחה למגורים, ובמהלך הנישואין עברה הדירה שיפוץ והרחבה.
בית המשפט קבע כי הצדדים התגוררו ברציפות בדירת המגורים שנים רבות, חיו חיי שיתוף, התכוונו לקנות במשותף דירה אחרת במקום דירת המגורים ולרשמה ע"ש שניהם, והאשה ראתה בדירה נכס משותף לא בשל משאלות ליבה, אלא בהבנות הצדדים לרכישת דירה משותפת בכספי תמורת הדירה. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי האשה רשאית להרשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי באזור המרכז (עמ"ש 48671-05-10) וביום 24.1.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בכל הנוגע לדירת המגורים. בית המשפט שלערעור לא סבר שהאישה קנתה לעצמה זכויות בדירה, לא השקיעה כספיה בדירה, לא נעשה בדירה שיפוץ נרחב במהלך חיי הנישואין ולא נראתה כל כוונה ספציפית של בני הזוג לשיתוף בזכויות בדירה.
עצם העובדה שהאישה טענה שהצדדים התכוונו למכור את הדירה ולרכוש בצירוף חסכונותיהם דירה גדולה יותר – אין בה די.
במקרה אחר, בתמ"ש 17570/70 שניתן בחיפה ביום 3.2.2011, דובר על דירה שנרכשה קודם הנישואין ע"י אבי האישה וניתנה לאישה במתנה כארבעה חודשים לפני הנישואין. לטענתה לא ראו בדירה כמשותפת ולא הייתה לה כוונה לשתף את הבעל בדירה. היא אף כתבה בצוואתה כי היא מורישה את הדירה כולה להוריה ולאחיה. הבעל מצידו טען כי העמיד את עניין השותפות כתנאי לנישואין והאישה הסכימה שרכושם לרבות הדירה יהיה משותף. מעבר לכך, הזוג חי בדירה שנים רבות, גידלו בה ילדים והבעל גם השקיע כספים בדירה.
בית המשפט קבע (כבוד השופטת אלה מירז) כי אין בעצם הנישואין כדי להקנות לבן הזוג האחר קניין בדירת המגורים. כמו כן נטל ההוכחה הוא על הבעל, להראות שיתוף ספציפי בדירה, אך כאשר הנכס המדובר הוא דירת המגורים של בני הזוג, נטל ההוכחה הוא מועט. יחד עם זאת קובע כב' בית המשפט אי החלת שיתוף בדירת המגורים חייבת להתבסס על מצג אובייקטיבי של הבעלים כי אינו מעוניין בשיתוף, כדוגמת הסכם ממון, ולא די בצוואה. לאור העובדה שבני הזוג חיו יחדיו בדירת המגורים במשך 23 שנים, גידלו בדירה את ארבעת ילדיהם, ניהלו משק בית משותף, הפקידו משכורות לחשבון המשותף, ומימנו יחדיו את שיפוץ הדירה, הרי שגם לבעל יש זכויות בדירת המגורים. מטעמי צדק, הוערך חלקו בדירה ב- 40% בלבד.

לסיכום: אין כללים ברורים לעניין זה ובתי המשפט בוחנים כל מקרה לפי נסיבותיו בהתאם לשיקולי הגינות, מכלול ההשקעות בנכס התנהגות הצדדים וכוונותיהם. נטל ההוכחה הינו על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכס ולא על בן הזוג שהביא עימו את הרכוש מלפני הנישואין.

2017-04-18T09:59:16+00:00