זכויות האישה בדירת המגורים לאחר גירושין

//זכויות האישה בדירת המגורים לאחר גירושין

זכויות האישה בדירת המגורים לאחר גירושין

לאחר דיונים משפטיים של 16 שנים, הכריע בג"צ:
לאשה מגיע חצי מן הדירה.

בג"צ ביטל פסק דין של בית הדין האזורי בת"א ושל בית הדין הרבני הגדול,
לאור כך שלא הוחלו בהם ההלכות בנושא חזקת השיתוף.
בניגוד למנהגו של בג"צ שלא להתערב בהחלטות בית הדין הרבני,
הרי שראה לסטות ולהתערב,
מקום שבו בית הדין הרבני אינו מכריע בסכסוכים רכושיים על פי המשפט האזרחי הכללי
(כפי שחויב בהלכת בבלי).
בנדוננו מדובר בבני זוג שנישאו בשנת 1959 ונולדו להם שלושה ילדים.
בשנת 1963 רכשו דירת מגורים אשר נרשמה ע"ש הבעל בלבד.
בדירה זו גרו במשך כעשרים שנה, עד שבשנת 1982 עזבה האשה את הדירה עם הילדים.
הבעל טען כי הדירה נרכשה מכספו בלבד ולפיכך היא רכושו הבלעדי.
בית הדין האזורי בת"א קבע כי הדירה תישאר לבעל – ולאשה אין זכויות בה.
האשה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול,
אולם ערעורה נדחה תוך שביה"ד הרבני הגדול קובע כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב.
האשה לא נכנעה, והגישה עתירה לבג"צ
וביום ה- 22.7.10 ניתן פסק דינו של בג"צ אשר מבטל את פסקי הדין
של בית הדין הרבני האזורי והגדול, מכיוון שלא הוחלו בהם ההלכות בנושא חזקת השיתוף.
בג"צ קבע כי בנדוננו מדובר בבני זוג שהיו אלו נישואיהם הראשוניים, חיו יחד במשך 24 שנים,
גידלו שלושה ילדים, וניהלו אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף של שני הצדדים במערכת המשפחתית.
בנסיבות אלה חלה עליהם חזקת השיתוף (אשר לא נסתרה),
לפיה בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף מתכוונים כי הרכוש שנצבר על ידיהם במהלך
חייהם המשותפים ימצא בבעלותם המשותפת וזאת ללא קשר לאופן רישום הנכס או מקורות המימון.
לא זו בלבד שבג"צ ביטל את פסק דינם של בתי הדין האזורי והגדול,
אלא שבניגוד למנהגו להחזיר הדיון לפתחם,
הכריע בג"צ בסכסוך לגופו וקבע כי דירת המגורים תהיה שייכת לבעל ולאשה בחלקים שווים,
וכי האשה תהיה זכאית לקבל דמי שכירות ראויים עבור שימוש הבעל בחלקה בדירה
מאז שעזבה את הדירה (שנת 1982) ועד למכירתה.

2017-04-18T10:03:19+00:00