חלוקת רכוש – שוויון מהותי ושוויון פורמאלי

//חלוקת רכוש – שוויון מהותי ושוויון פורמאלי

חלוקת רכוש – שוויון מהותי ושוויון פורמאלי

פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי – קבע כי בסכסוך שבין בני זוג, דירה הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים תחולק כלהלן: האישה תקבל 65% מהדירה והאיש 35%.
לכאורה מדובר בחוסר שוויון "שזועק לשמיים". מכיוון שאין מדובר במקרה ספציפי אלא במגמה במשפט הישראלי (ומכיוון שאני ייצגתי את האישה) אני מתכוון בשורות הבאות להסביר בקצרה מדוע לדעתי, בנסיבות המתאימות, מדובר בפסק דין נכון ושוויוני, ומדוע מדובר במהלך התואם את ההלכה היהודית.

ניתן לחלק את המושג "שוויון" לשניים: השוויון המהותי, והשוויון הפורמאלי.
שוויון "פורמאלי" הוא שוויון "על הנייר", ובמקרים רבים לכאורה מדובר בשוויון אך התוצאה הסופית יוצרת חוסר שוויון לדוגמא: הקריטריון שקובע "שכל מי שיש לו ציונים גבוהים יכול ללמוד באוניברסיטה" הוא לכאורה קריטריון שוויוני אך למעשה אין מדובר בשוויון …

השוויון הפורמאלי בחלוקה בין בני זוג, הוא אשר "שלט בכיפה" שנים רבות. (כך קבע חוק יחסי ממון בין בני זוג, והוא אף מיושם, בהקשרים שונים, בבתי הדין הרבניים). היה מקובל שכל מי שמציב קריטריונים זהים לכולם עונה על דרישת השוויוניות. האמרה שהייתה שגורה בפי כל היא "כולם שווים בפני החוק" לכולם אותו החוק – העשיר והעני. בשנים האחרונות ישנה מגמה הנוטה יותר ויותר לכיוון השוויון המהותי. הגישה הנ"ל טוענת שיש צורך לבחון את התוצאה הסופית ולבדוק האם התוצאה הסופית שנוצרת בעקבות הקריטריונים שנקבעו היא אכן תוצאה שוויונית. וראה זה פלא – מתברר שבכדי להשיג תוצאה שוויונית יש ליצור קריטריונים שעל פניהם הם אינם שוויוניים. בכדי להמחיש את העניין לחזור לדוגמא: בכדי להשיג את התוצאה לפיה לכל אזרח תהיה אפשרות שוויונית ללמוד לימודים אוניברסיטאיים עלינו להפעיל קריטריונים שאינם זהים לכל, וכאן משתלבים המונחים "אפליה מתקנת" ו"צדק חלוקתי".

כיום ישנם חוקים רבים שיוצרים אפליה במתכוון בכדי להשיג שוויון מהותי – היינו שהחוקים נועדו ליצור מצב שוויוני בתוצאה הסופית. לדוגמא: חוקים הקשורים להעסקת נשים ומיעוטים במגזר הציבורי, חוק שווי זכויות האשה ולאחרונה גם התיקון לחוק יחסי ממון שאפשר את פסק הדין החדשני נשוא מאמר זה.

למעשה השוויון המהותי מאפשר התערבות עמוקה באוטונומיה של הפרט, ופגיעה בזכויותיו של פרט אחד בכדי להגן על הזכויות של פרט אחר.

בתחום דיני המשפחה, בו אני עוסק, ישנה חשיבות רבה גם לדעת ההלכה שכן ישנם נושאים בתחום זה שהסמכות לדון בהם נתונה גם לבית הדין הרבני. ויש נושאים שגם בית המשפט האזרחי דן בו עפ"י הדין האישי = הדין היהודי (כגון: מזונות).

לכאורה, בהלכה ישנה מערכת איזונים קבועה בין בעל ואישה, ואין מדובר כלל על "שיתוף" או "שוויון". ברם בשנים האחרונות ישנה נטיה גוברת והולכת של בתי הדין הרבניים לאזן בין נכסי בני הזוג, ולהחיל את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, אם באמצעות אימוץ כלי עזר המוכרים בהלכה (כגון "דינא דמלכותא דינא", או "מנהג המקום"), ואם באמצעות אימוץ כלים הלכתיים נוספים כגון האפשרות לראות במערכת היחסים בין בני זוג, בתנאיי החיים דהאידנא, כמעין שותפות בה "שני השותפים נותנים בכיס".
לכאורה במצב דברים זה, אף אם ניתן להצדיק בתפיסה ההלכתית חלוקה שווה בין בני זוג בנכסיהם (שוויון אריתמטי), נראה קשה להצדיק מצב בו האשה מקבלת חלק גדול יותר בדירה. ברם מסתבר שהדבר אפשרי גם באמצעות יישום כלים הלכתיים. כך לדוגמא, במצב דברים בו האשה היא "הצד החלש", ובפרט ככל שבית הדין מוצא שהגירושין נכפים עליה שלא באשמתה, שלעניין זה יצרה הפסיקה הרבנית בעשרות השנים האחרונות את המושג של "פיצויים".
בתי הדין עושים שימוש בכלי זה של "פיצויים" כדי לחזק את הצד החלש ולהביא לשוויון מהותי, ולדוגמא, במקרים בהם האשה והילדים עלולים "להיזרק לרחוב" על לא עוול בכפם.

במקרה המתואר ברישא למאמר זה, אחד השיקולים שהנחו את בית המשפט לקבוע כי האשה תהיה זכאית לקבל 65% מהדירה, (למרות רישומה ע"ש שני בני הזוג בשווה) היה, שהוריה של האשה נתנו את מרבית הכספים לרכישת הדירה. כיוון שבמקרה הנ"ל האשה חפצה בשלום בית ולמעשה הבעל היה בגדר "מורד", אזי גם על-פי ההלכה ניתן היה להגיע לתוצאה זהה באמצעות הכלל של "החזר מתנות", שכן בנסיבות מסוימות על הבעל (או על האשה) להחזיר מתנות שקיבלו, כאשר על-פי ההלכה מתקיים הכלל של "אדעתא למשקל ולמיפק לא קיהיב לה" (בתרגום חופשי: על דעת שתקום ותצא ותיטול, לא נתן לה). קביעה זו מיושמת במרבית המקרים כאשר מדובר בבן-זוג שמרד ועל-פי ההלכה עליו להחזיר את המתנות.

נוסיף עוד שגם בפסיקה על-פי ההלכה ישנן גישות שונות. כך לדוגמא, בתי הדין הרבניים נוטים בד"כ לחלק נכס (כגון דירת מגורים) הרשום ע"ש שני בני הזוג בלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים, כפי המתחייב מן הרישום. לעומת זאת הפרקטיקה המקובלת בבתי הדין "הפרטיים" – "החרדים" (כגון: בתי דין צדק בבני-ברק( שם מלכתחילה הנטיה היא לחלק את הנכס, במקרה של גירושין, על-פי ההשקעה הראשונית של הצדדים.
לכן, באופן מפתיע בהחלט ייתכן שבית דין צדק של בני-ברק היה מגיע לתוצאה זהה לה הגיע בית המשפט, אם כי כמובן על יסוד נימוקים ושיקולים שונים.
לסיכום: בשנים האחרונות ישנן התפתחויות מהותיות ומרחיקות לכת, בסוגית יחסי הממון בין בני זוג. בהקשר זה גם בתי הדין הרבניים לא "נותרים מאחור", ואף כאן קיימת דינאמיקה, אם כי איטית יותר. הכיוון הכללי הינו להביא לידי "צדק חלוקתי", ובהקשר כזה אכן: "דל תהדר בריבו".

משרד עורכי הדין דיבון ושות' מתמחה בחלוקת רכוש בגירושין
לתיאום פגישת ייעוץ חייגו 03-6361775

2017-04-18T10:04:54+00:00