החיוב במזונות אישה הינו חיוב שמקורו בדין האישי החל על בני הזוג. במקרה של יהודים הדין החל הינו הדין העברי- דין תורה.
הכלל הוא שאישה נשואה זכאית עקרונית למזונות אישה מבעלה, אשה גרושה אינה זכאית למזונות אישה. שיעורם של דמי מזונות האישה יקבע בהתאם למנהגי המקום והחברה בה חיו בני הזוג, וכנגזרת של הכנסות הצדדים וצרכיה של האישה.
חובתו של הבעל כלפי אשתו היא בגבולות הדרוש לה ולא מעבר לכך.
אין נוסחה אריתמטית לקביעת מזונות אשה. גובה מזונות אישה יקבע לפי נסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה.
במקרה בו האישה עובדת ומשתכרת והכנסתה מספיקה לצרכיה, לא יחויב הבעל במזונותיה. באם האישה עובדת אך הכנסתה אינה מספקת יחויב הבעל בהשלמת מזונותיה.
ישנן נסיבות השוללות מהאישה את זכאותה למזונות אישה כגון: במקרה של בגידתה בבעל, היותה מורדת,
במקרה בו חויבה בקבלת גט ע"י ביה"ד הרבני ועוד.
אם האישה עוזבת את הבית, היא מפסידה בד"כ את מזונותיה, אלא אם כן יש לאישה סיבה מוצדקת לעזיבתה (אשמת הבעל, או סיבות אובייקטיביות שגרמו לה לעזוב).

תביעת מזונות אישה עשויה להתברר הן בביהמ"ש לענייני משפחה והן בביה"ד הרבני. האישה יכולה להגיש תביעה עצמאית למזונות אישה , ואף הבעל יכול לכרוך עניין זה לתביעת גירושין שיגיש בביה"ד הרבני.
בשנים האחרונות ישנו מושג נוסף של "מזונות אזרחיים" או "מזונות משקמים" ובמקרים מסוימים גם לאחר הגט תוכל האשה לבקש בבית המשפט מזונות על מנת שתוכל להמשיך ולהתקיים כלכלית.