פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי – קבע כי בסכסוך שבין בני זוג, דירה הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים תחולק כלהלן: האישה תקבל 65% מהדירה והאיש 35%. לכאורה מדובר בחוסר שוויון "שזועק לשמיים". מכיוון שאין מדובר במקרה ספציפי אלא במגמה במשפט הישראלי (ומכיוון שאני ייצגתי את האישה) אני מתכוון בשורות הבאות להסביר בקצרה
לאחר דיונים משפטיים של 16 שנים, הכריע בג"צ: לאשה מגיע חצי מן הדירה. בג"צ ביטל פסק דין של בית הדין האזורי בת"א ושל בית הדין הרבני הגדול, לאור כך שלא הוחלו בהם ההלכות בנושא חזקת השיתוף. בניגוד למנהגו של בג"צ שלא להתערב בהחלטות בית הדין הרבני, הרי שראה לסטות ולהתערב, מקום שבו בית הדין הרבני
הסכם ממון נועד להסדיר את כל הקשור בהיבטים הממוניים/הרכושיים של הצדדים, למקרה של פקיעת הנישואין (גירושין, פטירה), ובאופן עקרוני הסכם ממון צופה פני עתיד ונועד למנוע מחלוקות עתידיות בכל הקשור למערכת היחסים הרכושית בין בני הזוג, וכאשר הסכם ממון נערך לקראת ה גירושין, מטרתו לבטא את ההסדר הרכושי אליו מגיעים הצדדים עם "הפרדת החבילה". ניתן
באופן רגיל, דירת המגורים נרכשת ע"י שני בני הזוג, בסמוך או לאחר נישואיהם, ממומנת ממקורות כספיים של שני בני הזוג (לרבות: חסכונות, עזרה מהמשפחות, משכנתא), ונרשמת בלשכת רישום המקרקעין ע"ש שניהם. במקרים כאלו אין מחלוקת לגבי שיתוף שני בני הזוג בדירה. הבעיה הינה לגבי דירת מגורים שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין ונרשמה
כאשר בני זוג שותפים בדירת מגורים, כל אחד מהם רשאי לתבוע את פירוק השיתוף בדירה בכל עת. לפי סעיף 40 א' לחוק המקרקעין- כאשר מדובר בבני זוג, ביהמ"ש יעכב את ביצוע השיתוף עד שתהיה להנחת דעתו קורת גג אחרת לילדים ולבן הזוג המחזיק בהם. כאשר יש סכסוך בין בני זוג, הוא בדרך כלל לא
בג"צ ביטל פסק דין של בית הדין האזורי בת"א ושל בית הדין הרבני הגדול, לאור כך שלא הוחלו בהם ההלכות בנושא חזקת השיתוף. בניגוד למנהגו של בג"צ שלא להתערב בהחלטות בית הדין הרבני, הרי שראה לסטות ולהתערב, מקום שבו בית הדין הרבני אינו מכריע בסכסוכים רכושיים על פי המשפט האזרחי הכללי (כפי שחויב בהלכת
מכח סעיף 101 לחוק המקרקעין, כאשר מקרקעין הינם בבעלות משותפת של בני זוג, והם משק חקלאי או בית עסק המתנהלים במשותף, או דירה המשמשת להם מגורים, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר את חלקו לאחר, אלא אם הציע אותו תחילה לבן זוגו. עקב סעיף זה חלה שנים רבות נורמה לפיה כאשר בני זוג מוכרים בית
ברוב המקרים כאשר בני זוג מתגרשים, מתעורר הצורך לפרק את השיתוף בדירת מגורים שלהם, למכרו, ולחלק את התמורה. כינוס נכסים הינו הליך למכירת דירתם/ביתם של בני זוג באופן חיצוני, היינו: ביהמ"ש ממנה כונסי נכסים ("שליחי" ביהמ"ש) והם מוכרים את הנכס. החיסרון בכינוס נכסים הינו שהוא עולה לבני הזוג כסף. ברור שכלכלית עדיף לבני זוג
הלכת השיתוף נובעת מהסכם משתמע בין בני זוג. לפיו: הם הסכימו להיות שותפים שווים ברכוש, אותו צברו במהלך חייהם המשותפים. ההסכם משתמע מנסיבות חייהם המשותפים השאלה: אם במקרה מסוים קיים הסכם שיתוף, ושאלת היקפו של הרכוש הנכלל בשיתוף – היא שאלה שבעובדה. שתוכרע על פי נסיבות ספציפיות. מדובר בשיתוף קנייני היוצר בעלות משותפת בנכסים.
כולנו מודעים לאלימות פיזית בין בני זוג, וכך גם לאלימות מינית ולאלימות נפשית אך ישנה אלימות לא פחות גרועה, ולעיתים אף יותר, והיא האלימות הכלכלית אלימות זו מתגלה במקרים בהם אחד מבני הזוג שולט על הנכסים הכספיים של בני הזוג, ובן זוגו תלוי בו כלכלית. במקרים כאלה יכול בן הזוג השולט "לסגור את הברז"